בזנב התכנית החדשה של רוני קובן ועמרי אסנהיים ברשת ב' ישנו הרהור על תוגת הגבריות בגיל 40. האזנתי להרהורים האלה בתכניות הראשונות ושמעתי את אסנהיים מספר על כך שירד במשקל בעזרת 'אבא חטוב', מה שהוא מכנה - "אבא חטוב - אבא עצוב". ואחר כך עלה חזרה במשקל אז הצטרף לקבוצת ווצאפ של הצוות שלו מהצבא שנקראת "לוחמים חטובים". בקבוצה הזו הם שולחים כל יום שישי תמונה של הרגליים על המשקל, ומי שלא ירד במשקל משלם 50 ש"ח לקבוצה - דבר משפיל ומעליב לדבריו. שבוע לאחר מכן התארח בתכנית רני גולדברג שפיתח אפליקציה לירידה במשקל בעקבות ההצלחה של קבוצת ווצאפ דומה, שהוא וחברי הילדות שלו פתחו כדי לעזור לחברם 'דובה'. האפליקציה, בדומה לקבוצת הווצאפ - הופכת את הירידה במשקל למשחק חברתי, שאמור לתת מוטיבציה. גם שם צריך להעלות תמונות על המשקל ויש כל מיני אתגרים כיפים (?!). הראיון מסתיים בשאלה של אסנהיים מה הוא יכול לעשות לקראת השקילה מחר, אם הוא רואה כבר שצריך לרדת איזה 600-700 גרם, האם יש איזה טריק. רני מספק לו את התשובה הברורה - "אל תאכל בלילה" (הכוונה לדלג על ארוחת ערב להבנתי). וכך קובן ואסנהיים מסכמים ביניהם בסוף התכנית - "אני לא אוכל הלילה עמרי", "גם אני לא…"
מאחורי כל תחושת הסחבקיה שאולי הצלחתם לקלוט מהתיאור שלי את התכנית, ישנו יגון עמוק. תוגת הגבריות שאבלה על סופו של עידן אהבת הגוף וגאוות הכרס, ותחילתו של עידן שכולו סבל וכאב בהתמודדות עם גוף שמסרב להישמע לדרישות החדשות שגברים פתאום דורשים ממנו - להישאר צעיר וחטוב ובעל בלורית גם אחרי שנולדים ילדים, ואחרי שעוברים את גיל 40.
ההאזנה לתוכנית צרמה מאוד לאוזניי. הדיבור על שקילה, גרמים, איך לרדת מהר, איך לצמצם, להבריז מהדיאטנית אבל ללכת לחבר'ה שנותנים לי טיפים איך להשיג את המראה הרצוי, נשמע לי מוכר מדי ולקח אותי במחשבות למחוזות מפחידים. הדירבון והעזרה ההדדית של כל החבר'ה בשביל שכולם בסוף יהיו חטובים מעורר אצלי את התחושה שגברים עומדים על סיפו של מדרון חלקלק, שנדמה כי נשים מנסות לטפס ממנו למעלה בערך משחר האנושות. המגמה כבר ברורה - גברים עסוקים יותר בגופם ובמראה החיצוני שלהם, מתקשים יותר מאי פעם לשמור על דימוי גוף חיובי, ומפתחים יותר הפרעות אכילה. רק שגברים כמו גברים עושים את זה בסטייל. נשים עם הפרעות אכילה הקימו פורומים כמו פרו אנה והשתמשו באינטרנט כדי להקים קהילות של אנורקסיות שתמכו זו בזו, לימדו אחת את השניה טריקים לירידה במשקל ולהסתרה של הבעיה, ודירבנו זו את זו להמשיך ולצום. גברים כמו גברים לוקחים את זה צעד טכנולוגי אחד קדימה ומפתחים אפליקציות, בלי לחשוב אפילו לאן זה יכול להגיע. אני יכול לדמיין איך האפליקציה הזו, הופכת לאחד הדברים שנצטרך בעתיד הלא רחוק להילחם בהם ולחסום אותם כדי לעזור לגברים עם הפרעות אכילה, כמו שנלחמו בפורומים של פרו אנה (שהיום כבר נקראים בשמות אחרים). השימוש בדירבון חברתי להרזיה בטח עובד טוב יותר מהניסיון להילחם בהשמנה לבד. אבל לחלק מהאנשים זה לא עוצר בלרדת כמה ק"ג או להוריד קצת את הכרס. ומה שבטוח, זה רק שוחק את היכולת לשמר דימוי גוף בריא וחיובי.
מה שמצחיק בסיפור הזה - שגברים מודעים לטעות שהם עושים. אסנהיים יודע שאבא חטוב הוא אבא עצוב, ובכל זאת ממשיך לדהור קדימה אל תוך האשליה שמראה חטוב יותר יעשה אותו שמח.
ומחשבה אחרונה על הגברים שכבר החליקו במדרון, גברים המשתייכים לקהילה הגאה - הם הראשונים שיאמצו אפליקציה מהסוג הזה ויעשו בה שימוש לרעה. כי אצלם אין משחקים משעשעים של אבא חטוב או לוחמים חטובים בני 40. אצלם זו מציאות, והיא קשה ולא מרחמת - תהיה גברי, חטוב, שרירי, רזה, חלק, מצוייד, אחרת אל תדבר איתנו בכלל.
ב"ערות" אנחנו פוגשים גברים מהקהילה הגאה שזקוקים לעזרה כדי לשנות את דימוי הגוף שלהם ואת היחסים שלהם עם עצמם ועם הסביבה שהשתבשו. אנחנו עובדים במודל של קבוצה סגורה וארוכת טווח ומשלבים טיפול בתנועה ושיחה. במקום לדחוף אנשים לשנות את הגוף שלהם ועל הדרך ללמוד לשנוא אותו, אנחנו מייצרים שם דירבון חברתי מסוג אחר - לא שיפוטי והישגי, לא גברי בצורה רעילה, לא מחפיץ. אנחנו מעודדים שיח ועבודה גופנית שמקדמים יחסים של קבלה ומפגש כנה ועמוק עם עצמנו ועם האנשים סביבנו. זהו מפגש שאינו מתמצה ביחסים פונקציונלים אלא שואף ליחסים שיש בהם חוויה ורגש, ויש בכוחם לשנות את האופן שבו אנו תופסים את עצמנו.