תיאור מקרה קצר

התיאור הבא, הוא מתוך הרצאה על פעילות הקבוצה למטפלים ולא תיאור מקרה מתוך הקבוצה עצמה, על מנת לשמור על פרטיותם של המשתתפים.

התיישבנו במעגל, כאשר נותרו מספר כיסאות ריקים עבור אלה שלא הגיעו למפגש. לפני ההצגה האישית, התקיים תרגול מדיטציה קצר של סקירה גופנית, לאחר מכן, הנחייה לתרגיל ״אנחנו ניקח את הידיים למעלה על פי ספירה שלי, ולאחר מכן נוריד את הידיים לפי אותו קצב, ונחזור על זה שלוש פעמים״.

לאחר התרגיל, שיתפו המטפלים את התחושות שעלו להם מהתרגיל. זה לקח קצת זמן, עם שתיקה דיי ארוכה, עד שאחד מהם התחיל ואמר ״האמת שזה היה לי נעים״, מטפלת אחרת הוסיפה מיד לאחר מכן ״בהתחלה חששתי, מה עכשיו תרגיל תנועה, אבל שראיתי שזה התרגיל אז הוקל לי ואמרתי שזה בסדר״.

מטפל אחר הוסיף ״אני באתי מאוד בהתנגדות, אבל תוך כדי המדיטציה התחלתי להרגיש איך הגוף שלי נרגע״. מטפלת אחרת אמרה פתאום ״אני הייתי מאוד בלחץ, לא ידעתי אם אני עושה נכון, וזה ישר העמיד אותי במצב שאני צריכה פתאום להסתכל מה כולם עושים, ולוודא שאני עושה כמו כולם״.

הרגע הקטן הזה, של להרים ולהוריד ידיים ביחד, הוא רגע שיכול להיות מציף מצד אחד, אבל מצד שני הוא גם חומר לעבודה טיפולית. הוא מאפשר לנו להיות ביחד, הוא חושף את החששות והפחדים שלנו כשאנחנו בקבוצה, את מה אנחנו מוכנות לשתף ומה אנחנו משאירים אצלנו. הוא גם רגע שבו אנו עשויות לגלות שהתנועה המשותפת יכולה גם להיות מקום נעים, שרואים אותי.

כשעובדים עם הגוף, מגדילים את האפשרות לשים לב אליו ולתכנים שהוא מביא איתו. העבודה בקבוצה היא דבר לא פשוט, שמעלה שאלות של כמה לחשוף, ואת מה לחשוף. את הפחד מדחייה, ואולי עד כמה אני מתאמצת כדי שיאהבו אותי.