top of page
חיפוש

אם יש בי רגעים הם מתגלים בקמט

היי כאן ערן,

ובא לי לדבר על הגוף המתכלה.


לפני כמה חודשים הייתי ביומולדת של חבר, ופגשתי בחור שאני מכיר מהתקופה שהיינו יוצאים בעיקר ל״פופרינג״. מה נשמע מה קורה מה ניינים, לא נעים, הוא משחיל משפט בסגנון ״מאמי אנחנו כבר לא צעירות כמו פעם, קצת פה קצת פה״ רומז לי בעדינות שיש כמה קמטים שאפשר למלא.

השבוע, כשנכנסתי למעלית ועליתי לדירה, עלו יחד איתי אחד השכנים ובן זוגו. שמעתי אותם מקשקשים ומתוך מבוכה אמרתי ללא קשר ״זה חשוב״ וחייכתי,


כאילו להנכיח להם שאני גם שומע.


הם חייכו ואחד מהם אמר ״אתה גם צריך״,

״צריך מה?״ שאלתי,

״בוטוקס״.


אמרתי לו שהוא מתפרץ לדלת מאוד פתוחה ולא הייתי נכנס לשם. בצורה סימבולית נפתחה דלת המעלית והם יצאו.


בקבוצה בפייסבוק ראיתי פוסט אנונימי מבחור בן 28 על שהוא סובל מהתקרחות גברית ורצה לדעת אם יש פתרונות. רופאה שענתה לו, פתחה במשפט ״זו בעיה נפוצה״.


״נשים מסתתרות מאחורי איפור, גברים מאחורי זקן״ אמרה אחת ממלכות הדראג של רופול. אבל זה נדמה שכהומואים אנחנו נוטים להסתתר לא רק מאחורי זקן, אלא גם מאחורי בוטוקס, שרירים, תכשירים למניעת הקרחה והשתלות, הכל רק כדי שאף אחד לא יראה שאנחנו מתכלים. כמו לחזור לארון ולהתבייש במי שאנחנו.


ברור לי שלהקריח בגיל 20 זה כנראה יותר מורכב מלהקריח בגיל 40.


גם ברור לחלוטין שהחיים קשים מספיק, ולפעמים לא צריך להיאבק את כל המאבקים החברתיים. אבל גם ברור לי שזה יוצר סיטואציה לא בריאה בה אנחנו דוחים את הגוף שלנו, ויוצרים ניתוק ממנו, כי אנחנו מסוגלים לאהוב אותו רק כשהוא חלק ונקי ״מפגמים״. ובנוסף לדחייה העצמית, אנחנו גם דוחים את מי שמזכיר לנו את החלקים הלא נעימים האלה, ונקיף את עצמינו באנשים


שחושבים כמונו כדי לייצר סביבנו הצדקה, ותחושה של ״להיות חלק״. אבל אם אנחנו לא נאהב את הגוף שלנו כמו שהוא, איך לעזאזל נוכל לאהוב את עצמנו? איך נוכל לאהוב מישהו אחר?


חיבור גוף-נפש זה לא מושג היפי ומרוחק. חיבור גוף-נפש זה ללמוד לאהו


ב ולהיות נאהב ביחסים של אתה-עצמך ואתה-סביבה. להיות ציני לזה, זה להודות שזה נכון, ולהדוף את זה. זה בסדר לא להרגיש טוב עם הגוף שלך, ועם העובדה שהוא מתכלה.


זה לא בסדר להגיד למישהו אחר שהגוף שלו לא בסדר.


אוהבים,

׳ערות׳


15 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page