אבל אני לא יודע לרקוד

השאלה על מעורבות התנועה במפגש עולה לא פעם. זה כמו פיל קטן שנמצא בחדר ואנחנו מחכים שתהיה התייחסות לגביו, אבל בסוף אם אין, אנחנו שואלים ״מה אתה מדמיין שזה?״.

אנחנו שואלים את השאלה הזאת, לא כי יש

תשובה שאותה אנחנו רוצים לשמוע, או תשובה שהיא נכונה. אנחנו שואלים כי דרך השאלה הזאת אנחנו יכולים ללמוד כמה תנועה היא דבר מאיים מצד אחד כי היא מנכיחה את הגוף, אך גם מאפשרת לנו גשר לחיבור אליו.

תנסה לשים לב לרגע לקצב הנשימה שלך. לא צריך לאמץ אותה, או להיבהל אם הקצב שלה שונה משחשבת, רק לתת לנשימה להתקיים. וכשאתה מנסה לשים לב לנשימה, אתה שם לב לבית החזה שעולה ויורד? ואולי יותר הבטן? אולי בכלל אתה שם לב לאוויר שנכנס דרך האף או הפה והמסלול שהאוויר עובר בדרך הנשימה. ופתאום הגוף נוכח, הוא נושם, הוא חי ואנחנו יכולים להתייחס אליו.

תחושות של חום וקור, צמרמורת, דופק מהיר, או אפילו תחושות נעימות, כל אלה יכולים לספק לנו חלון לשיחה והתבוננות.

דרך נוספת שהתנועה יכולה לבוא ליידי ביטוי היא המקום בו אנחנו בוחרים להתמקם בחלל. נסה להיזכר לרגע בפעם האחרונה שהיית בישיבה בעבודה, או במפגש חברתי אחרון או אפילו עם המשפחה. אתה זוכר איפה בחרת לשבת? ואיך ישבת? אם היית יכול לבחור מקום אחר לשבת בו, איזה מקום היית בוחר ולמה? ולצד כל השאלות האלה, האם התחושות בגוף בזמן קריאת השאלות, או המחשבה השתנו או שנשארו קבועות?

אז אולי אנחנו לא עובדים על ריקוד למופע סוף שנה, וגם לא נתאמן על אתגר הטיקטוק האחרון שיצא, אבל כן נעבור בין מצבים פיזיים שונים, בין שכיבה, לישיבה ועד לעמידה, אולי נלך בכלל, אולי נעבוד על תחושות מסויימות דרך צימצום והרחבה של הגוף, אבל כל זה יקרה לכשיגיע הזמן, ואם נמצא כי אתה וחברי הקבוצה, מוכנים לכך, וב׳ערות׳ אנחנו עובדים כקבוצה.

התנועה היא מה שקורה לנו בדרך למפגש, ובדרך חזרה מהמפגש. היא הגוף שלנו במקומות שונים במרחב, ואיך אנחנו מתייחסים אליו. תנועה מאפשרת ומנכיחה שינוי. וזו פחות או יותר, התנועה במפגש ובטיפול.